מהו מעמדו הראייתי של שטר מטען אווירי? / עו"ד אביגדור דורות
לאחרונה (30.11.11) דחה בית המשפט השלום בתל אביב-יפו תביעה שהגישה חברת ביטוח לשיבוב תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחת, וקבע כי אחריותו של המוביל לנזר שאירע במהלך ההובלה הינה ביסודה אחריות מוחלטת, אולם בנסיבות העניין לא הוכח אחריות המוביל האווירי לחבר במטען, תאמ (ת"א) 5915-12-10 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' ק.א.ל קווי אוויא למטען בע"מ
העובדות וטענות הצדדים
התובעת הינה חברת הביטוח מנורה מבטחים אשר הייתה המבטחת של משלוח אווירי של מוצרי קוסמטיקה אשר הובל על ידי ק.א.ל שירותי אויר בע"מ (הנתבעת). המטען הגיע לישראל ונמסר לממ"ן לצורך אחסנתו עד למסירתו למבוטח. בעת פריקת המטען נתגלה חוסר במוצרי הקוסמטיקה שהוזמנו ודווחו כביכול בשטר המטען שהונפק ע"י הנתבעת. על כן, הגישה חברת הביטוח אשר שילמה למבוטח בגין החסר, תביעה לשיבוב כנגד הנתבעת. טענות התובעת היו, כי על הנתבעת לשפותה בסכום ששולם על ידה למבוטחת, שכן החוסר אירע שעה שהמטען היה ברשות הנתבעת, דבר הנלמד מהעובדה כי הנתבעת אישרה בשטר המטען כי קיבלה את המטען במצב טוב שלם ותקין. התובעת ייחסה לנתבעת רשלנות בטיפולה במטען, וכן הפרת התחייבות מפורשת או מכללא למסור את המטען ללא נזק. טענות הנתבעת היו כי אכן היא הובילה את המטען והוציאה לגביו שטר מטען, ולגירסתה קיבלה את המטען לחזקתה ארוז וסגור להובלה, וללא שהייתה מעורבת בדרך כלשהיא באריזתו של המטען. משכך לא ידעה ולא יכלה לדעת על אפשרות של נזק ו/או חוסר במטען. הנתבעת טענה כי ככל שנגרם החוסר הרי שהדבר אירע במהלך אריזת המטען ע"י השוגר ו/או מטעמו טרם הטענת המטען למטוס ו/או לאחר פתיחת המטען ע"י ממ"ן עובר למסירתו למבוטח. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אם בכלל, האחריות המוטלת עליה לחוסר מוגבלת מכוח הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנחתמה בוורשה ואומצה בישראל מכוח חוק התובלה האווירית.
פסק דינו של בית המשפט
בית המשפט קבע שהגם שסעיף 18 לחוק התובלה האווירית קובע כי אחריותו של המוביל לנזק שאירע במהלך הובלה הינה ביסודה אחריות מוחלטת, אזי פריקת המטען מן המטוס מציינת את סיום ההובלה האווירית. בנסיבות אלו התובעת היא הנושאת בנטל הראיה הן לגבי המועד והן לגבי השלב בו נגרם החסר במשלוח. עוד קבע בית המשפט, כי לאור הוראות אמנת ורשה, הצהרות המופיעות בחשבון הספק בנוגע לכמות המטען נפחו ומצבו אינן מהוות ראיה כנגד המוביל האווירי אלא אם כן נבדקו על ידו במעמד השוגר, והדבר צוין מפורשות בשטר המטען. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי התובעת לא סתרה את גרסת המוביל האווירי לכך שהיא לא הייתה מעורבת באריזת המטען, ועל כן, הרישום בשטר המטען לא יכול לשמש ראיה כנגדה.
על כן, מאחר ולא עלה בידי התובעת לשכנע את בית המשפט כי שטר המטען יוצר חזקה לפיה הנתבעת קיבלה לידיה את מלוא תכולת המטען, וכי התובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי החוסר נגרם במהלך ההובלה האווירית כעילה לחיובה של הנתבעת, דחה בית המשפט את התביעה לשיבוב תגמולי הביטוח ששילמה התובעת למבוטחת, והשית על התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.
לא צויינו שמות באי כוח הצדדים.
מחבר מאמר זה הינו שותף במשרד עו"ד איתן, מהולל ושדות ומחבר הספר "דיני מכס וסחר חוץ" אשר יצא לאור בוצאה של לשכת המסחר ת"א והמרכז.
התובעת הינה חברת הביטוח מנורה מבטחים אשר הייתה המבטחת של משלוח אווירי של מוצרי קוסמטיקה אשר הובל על ידי ק.א.ל שירותי אויר בע"מ (הנתבעת). המטען הגיע לישראל ונמסר לממ"ן לצורך אחסנתו עד למסירתו למבוטח. בעת פריקת המטען נתגלה חוסר במוצרי הקוסמטיקה שהוזמנו ודווחו כביכול בשטר המטען שהונפק ע"י הנתבעת. על כן, הגישה חברת הביטוח אשר שילמה למבוטח בגין החסר, תביעה לשיבוב כנגד הנתבעת. טענות התובעת היו, כי על הנתבעת לשפותה בסכום ששולם על ידה למבוטחת, שכן החוסר אירע שעה שהמטען היה ברשות הנתבעת, דבר הנלמד מהעובדה כי הנתבעת אישרה בשטר המטען כי קיבלה את המטען במצב טוב שלם ותקין. התובעת ייחסה לנתבעת רשלנות בטיפולה במטען, וכן הפרת התחייבות מפורשת או מכללא למסור את המטען ללא נזק. טענות הנתבעת היו כי אכן היא הובילה את המטען והוציאה לגביו שטר מטען, ולגירסתה קיבלה את המטען לחזקתה ארוז וסגור להובלה, וללא שהייתה מעורבת בדרך כלשהיא באריזתו של המטען. משכך לא ידעה ולא יכלה לדעת על אפשרות של נזק ו/או חוסר במטען. הנתבעת טענה כי ככל שנגרם החוסר הרי שהדבר אירע במהלך אריזת המטען ע"י השוגר ו/או מטעמו טרם הטענת המטען למטוס ו/או לאחר פתיחת המטען ע"י ממ"ן עובר למסירתו למבוטח. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אם בכלל, האחריות המוטלת עליה לחוסר מוגבלת מכוח הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנחתמה בוורשה ואומצה בישראל מכוח חוק התובלה האווירית.
פסק דינו של בית המשפט
בית המשפט קבע שהגם שסעיף 18 לחוק התובלה האווירית קובע כי אחריותו של המוביל לנזק שאירע במהלך הובלה הינה ביסודה אחריות מוחלטת, אזי פריקת המטען מן המטוס מציינת את סיום ההובלה האווירית. בנסיבות אלו התובעת היא הנושאת בנטל הראיה הן לגבי המועד והן לגבי השלב בו נגרם החסר במשלוח. עוד קבע בית המשפט, כי לאור הוראות אמנת ורשה, הצהרות המופיעות בחשבון הספק בנוגע לכמות המטען נפחו ומצבו אינן מהוות ראיה כנגד המוביל האווירי אלא אם כן נבדקו על ידו במעמד השוגר, והדבר צוין מפורשות בשטר המטען. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי התובעת לא סתרה את גרסת המוביל האווירי לכך שהיא לא הייתה מעורבת באריזת המטען, ועל כן, הרישום בשטר המטען לא יכול לשמש ראיה כנגדה.
על כן, מאחר ולא עלה בידי התובעת לשכנע את בית המשפט כי שטר המטען יוצר חזקה לפיה הנתבעת קיבלה לידיה את מלוא תכולת המטען, וכי התובעת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי החוסר נגרם במהלך ההובלה האווירית כעילה לחיובה של הנתבעת, דחה בית המשפט את התביעה לשיבוב תגמולי הביטוח ששילמה התובעת למבוטחת, והשית על התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.
לא צויינו שמות באי כוח הצדדים.
מחבר מאמר זה הינו שותף במשרד עו"ד איתן, מהולל ושדות ומחבר הספר "דיני מכס וסחר חוץ" אשר יצא לאור בוצאה של לשכת המסחר ת"א והמרכז.
